פסק-דין בתיק ע"א 53584-10-12

א.         הערעור שבפנינו הוא על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופטת גב' רויטל באום), מיום 3.10.12, בת.א.4687-05-09, לפיו נדחתה תביעתו של המערער לחייב את המשיבים מס' 1 ומס' 2 לשלם לו את הסכום של 300,000 ש"ח. כן התבקשה בתביעה הצהרה שלפיה מגיעה למערער הקצאת מניות במשיבה מס' 4, אך סעד הצהרתי זה נמחק עוד ביום 24.8.10 בהעדר סמכות עניינית.

ב.         תמצית טענת המערער היא שהוא הלווה למשיבים מס' 1 ומס' 2 בשנת 1996 סך של 140,000 דולר ארה"ב בתמורה לכך שמשיבים אלה התחייבו להעביר לו שליש ממניותיה של המשיבה מס' 3. ואולם, מניות אלה לא הועברו על שמו.

כמו כן טען המערער כי סוכם שיקבל שכר חודשי מן המשיבה מס' 3 וכן שליש מרווחיה, אך בפועל בשנת 1998 הוא התבקש להפסיק את עבודתו במשיבה מס' 3, בגלל קשייה הכלכליים, אם כי הובטח לו שימשיך לקבל שליש מרווחיה.

ביום 13.10.02 נחתם בין המערער לבין המשיבים מס' 1 ומס' 2 הסכם לפיו היה המערער אמור לקבל 4,000 ש"ח לחודש, כשלגירסתו 3,000 ש"ח הינם בגין החזר ההלוואה שנתן למשיבים אלה, ו-1,000 ש"ח בגין רווחיה של המשיבה מס' 3.

עד שנת 2005 הועבר למערער, לטענתו, סך של 120,000 ש"ח. בהמשך, קיבל המערער סכומים במזומן, אך משנת 2006 הופסק כל תשלום. המשיבים נותרו חייבים למערער, לטענתו, סך של 300,000 ש"ח (סכום התביעה), כשלגירסת המערער המדובר בהלוואה שהוא נתן.

ג.          המשיבים טענו, שהתביעה התיישנה, שהם לא קיבלו כל הלוואה מן המערער, וכן שהסכום ששולם על ידי המערער היה בתמורה לרכישת מניות במשיבה מס' 3, וכי המערער, מטעמיו, לא העביר את המניות במשיבה מס' 3 על שמו.

בדיעבד, משנקלעה המשיבה מס' 3 לקשיים לא נשא המערער בחובותיה כלפי צדדים שלישיים ובפרט רשויות המס.

ד.         בבית משפט קמא לא נשמעו ראיות אלא הוגשו תצהירי עדות ראשית. באי כח הצדדים הסכימו, בהתאם להצעת בית המשפט, כי המצהירים לא ייחקרו על תצהיריהם, מבלי שהדבר מהווה ויתור או הודאה של מי מן הצדדים, יוגשו סיכומים, ויינתן פסק דין על יסוד החומר המצוי בתיק.

ה.         בפסק דינו קבע בית משפט קמא, כי המסמכים האותנטיים היחידים הקיימים בידי המערער משנת 1996 (זו השנה שבה הלווה המערער, לגירסתו, למשיבים את הסכום של 140,000 דולר), הם שטרי העברת המניות, ואלה מלמדים לפי קביעת בית משפט קמא דווקא על עיסקת מכר, ולא על עיסקה של מתן הלוואה.

ו.          באשר למסמך מיום 13.10.02 ציין בית משפט קמא שבמסמך לא נרשם דבר לגבי ההלוואה הנטענת. לפי קביעת בית משפט קמא, המילים "סכום הקרן" (אשר בסעיף 1 של המסמך מיום 13.10.02) אינן חד משמעיות, ואין בהן כדי להוכיח, ברמת ההוכחה הדרושה במשפט אזרחי, באיזו קרן מדובר.

ז.          עוד ציין בית משפט קמא שסעיף 2 של המסמך הנ"ל דווקא שולל את גירסת המערער באשר להתחייבות המשיבים להחזיר לידיו את ההלוואה משנת 1996, שהרי נכתב באותו סעיף : "לאחר 6 חודשים נדון בהמשך הדרך כשכל האופציות פתוחות". לכן, כך כותב בית משפט קמא, אין המסמך מיום 13.10.02 מהווה התחייבות כלשהי.

ח.         לענין ההמחאות משנת 2004-2005, שצירף המערער, ואשר נמסרו לטענתו על ידי המשיבה מס' 3, כותב בית משפט קמא שגם המחאות אלה אינן מלמדות דבר: " לא נרשם בהם שם הנפרע, לא נראה כי הוצגו לפרעון, ולא ברור מדוע , וכן לא ברור תמורת מה ניתנו ולמי וכיצד הגיעו לידיו של המערער".

ט.         בסופו של דבר קבע בית משפט קמא לא היה בידי המערער להוכיח, ברמה הדרושה במשפט אזרחי, תמורת מה ניתנו ההמחאות, ובמיוחד נוכח העובדה שהן חסרות שם נפרע, ואף לא הוצגו לפרעון, מבלי שהמערער נתן הסבר לכך.

י.          גם תצהיר של צד שלישי (מר חיים רביבו), שלא היה שותף של הצדדים אלא ספק חלקי חילוף, לא היה בו כדי להועיל למערער, שכן כפי שציינה שופטת קמא, התצהיר כללי ביותר וכל כולו עדות מפי השמועה.

י"א.      בסופו של דבר קבע בית משפט קמא כי התביעה כנגד המשיבה מס' 3 נדחית בהעדר יריבות או עילה (התביעה כנגד המשיבה מס' 4 נמחקה עוד קודם לכן), ואילו התביעה כנגד המשיבים מס' 1 ומס' 2 נדחתה לגופו של ענין.

י"ב.      המערער מיאן להשלים עם דחיית תביעתו וערעורו מונח בפנינו כשהמערער מלין כנגד מסקנת בית משפט קמא לפיה לא עלה בידו להוכיח את תביעתו ברמה הדרושה במשפט האזרחי, וכן טוען ב"כ המערער כנגד ניהולו של התיק באופן שהמצהירים לא נחקרו ופסק הדין ניתן על יסוד כלל החומר המצוי בתיק בית המשפט.

י"ג.       המשיב מס' 1 סומך את ידיו על פסק דינו של בית משפט קמא.

י"ד.      הוגשו בפנינו עיקרי הטיעון של הצדדים, ובדיון שהתקיים בפנינו היום חזר ב"כ המערער על תמצית הטענות שבערעור.

לא ביקשנו את תשובתו של המשיב מס' 1 ומסקנתנו היא שדין הערעור להידחות.